חלוץ הדבוראות בגולן

צנצנות דבש ממלאות את הכניסה לבית של בנץ ועדנה הנאמן, הדבש בהיר ומוצק מאד אפילו טיפה גרגרי אבל נמס בפה ועם טעם של ילדות וקיץ. ככה נראית הכניסה לביתם במושב נוב כבר מעל 50 שנה. מעולם לא הטרדתי את עצמי איך בדיוק מגיעות לשם כל צנצנות הדבש האלה. כילד הייתי נכנס אליהם פעמיים ביום לשחק עם יהודה בנם הקטן שהיה בן גילי, נהנתי לבלות איתו שעות במחסן של בנץ שהיה מלא במכשירים משונים וגרוטאות מוזרות כיאה לחצר של מושבניק אמיתי. הדבש והדבורים תמיד היו שם.

בנץ ועדנה, שניהם באמצע שנות ה-80 לחייהם, הם סיפורה של מדינה ישראל. במהלך השנים נדדו לאורכה ולרוחבה של הארץ כשהעיקרון שמוביל אותם הוא אחד: לבסס בה את ההתיישבות היהודית. את הרומן עם הדבורים התחיל בנץ בשנת החמישים בכפר אברהם הסמוך לפתח תקווה. "היתה לי אז חברותא עם חבר מכפר סירקין" מספר בנץ בצלילות, "יום אחד במהלך הלימוד אמר לי החבר שהוא צריך לטפל בכוורות שלו, ביקשתי להצטרף ומיד נדלקתי. החבר מצא כוורן שביקש למכור את המכוורת שלו. הכוורות שלו היו עמוסות דבש כי הוא פחד להתעסק עם הדבורים. החבר לקח את רוב הכוורות והשאיר לי שתיים אותן הגדלתי מיד לחמש. פניתי לארגון מגדלי הדבורים שיאפשרו לי רכישה של כוורות נוספות וכשנענתי בחיוב קניתי עוד 20 נחילים (נחיל הוא 'משפחה' של דבורים המתארגנת ופועלת סביב מלכה אחת. א.ג) והתחלתי לעבוד ברצינות. את הציוד בניתי בעצמי ועד מהרה היו לי 40 כוורות. נתפסתי סופית לעניין וכל השאר היסטוריה".

המשפחה קנתה משק במושב נחלים ובנץ המשיך לפתח את העסק. "לאחר מלחמת ששת הימים הארץ נפתחה והרגשתי צורך לקחת חלק במפעל ההתיישבות שהיה אז רק רעיון במוחם של מעטים. מכרתי את המשק בנחלים ואת המכוורת התלבטנו לאיזה כוון ללכת ובסופו של דבר הגענו לכפר עציון המתחדש אבל לא לזמן רב. סביב פסח 68 שמעתי שמתארגנת חבורה לעשות את הסדר במלון פארק בחברון הצטרפנו אליהם וגרנו בעיר מספר שנים".

החיים בחברון מילאו אצל בנץ את שאיפת ההתיישבות אבל הגעגועים לחיי האדמה לא הרפו. הזוג הנאמן חיפשו התיישבות כפרית והגיעו בחיפושיהם לגולן לרמת מגשימים. "צורת ההתיישבות המשותפת פחות התאימה לנו אז החברים ברמת מגשימים אמרו שיש אצלם גרעין של מושבניקים שעתיד להתיישב כמה ק"מ דרומית להם וכך הגענו לגרעין נוב שכאמור עוד התגורר אז במבנים הישנים של מגשימים. בקיץ 1973 העמסתי את כל המשפחה ועוד 4 עיזים שחורות ועלינו לגולן".

מלחמת יום כיפור תפסה את מושב נוב הצעיר בחיתוליו ושיבשה, כמו הרבה דברים אחרים, את התוכניות להקמתו. "במלחמה גויסתי למילואים בתותחנים אבל אחרי חודשיים פניתי למג"ד שלי וביקשתי להשתחרר ולחזור לעבודה. המג"ד שבעצמו היה איש התיישבות נענה בחיוב לפנייתי ושיחרר אותי לחזור לפתח ולבנות את המושב. גיסי נתן לי 20 נחילים ובמקביל לפעילות שלי כגזבר המושב התחלתי לבסס את המשק הפרטי שלנו. היו לי שני ענפים במשק, לול הודים ודבורים. להודים פחות התחברתי, הם היו ענקיים ולתפוס אותם כדי להעמיס על המשאית היה סיפור לא פשוט. סגרתי את הלול ונשארתי רק עם הדבורים שרעו אז חופשי בשדות הבר הפורחים של הגולן והדבש היה בשפע".

בנץ מתמקצע ומפתח את המכוורת במקביל להתפתחות ענף הנשירים בגולן. "הייתי מוציא את הדבורים לשדות הבר מסביב למושב ונודד לפי התקופה וסוג הפרחים שפרח באותו הזמן. הדבש הטוב ביותר הוא מפרחי הדרים. הדרים לא היו אז בגולן אז הייתי מעמיס את הכוורות על משאית ונודד איתן עד לפרדסי השרון. העסק העיקרי היה ייצור ומכירת דבש. בשיא הגעתי ל-500 כוורות שזה כמעט 20 טון דבש. 4-5 טון נמכר פה ליד הדלת והשאר לסוחרים. עם הזמן התחילו לטעת בגולן מטעי נשירים שצריכים הפריה. גם תפוחים, אגסים, שזיפים ובעיקר שקדים. ככה לאט לאט פיתחתי ענף נוסף של שירותי האבקה שהלך ותפס נתח משמעותי בהכנסות העסק".

גם בגיל 86 בנץ מדבר על הדבורים בלהט של בחור צעיר. "הן מרתקות אותי. הדבורה היא חרק מאד מתוחכם, יש לה יכולת לעוף 2-3 ק"מ ולנווט חזרה בדיוק לכוורת ממנה יצאה. הכוורת מתנהלת בסדר וארגון מופתיים. הצעירות ביותר אחראיות על הניקיון, הבוגרות יותר שומרות על הכוורת והבוגרות ביותר יוצאות החוצה לאסוף דבש. מי שאחראית על כל המערכת הזאת היא המלכה שיש רק אחת ממנה בכל נחיל. היא משרה את מרותה באמצעות פרומון שהיא מפרישה שגורם לכל דבורה לבצע את תפקידה בחלוקה שברורה לכולן. אגב אחד הדברים המרתקים הוא מעוף הכלולות של המלכה. היא עפה לאורך קילומטרים ואחריה עדה של דבורים זכרים שעפים בשובל ארוך ומנסים להשיג ולהזדווג איתה תוך כדי מעוף. מי שמצליח מיד נופל ומת. היא מזדווגת עם מספר זכרים, אוגרת את הזרע בכיס מיוחד, חוזרת לכוורת ואחרי שבועיים מתחילה להטיל. עוד פרט מעניין שהדבורה הנקבה הרבה יותר מפותת מהזכר. בעצם מביצית מופרית יוצאת נקבה שיודעת לצאת לאסוף דבש וגם יש לה עוקץ ומביצית לא מופרית יוצא זכר שאין לו שום תפקיד בכוורת או יכולת מיוחדת למעט תפקיד אחד באותו מעוף כלולות של המלכה. עד כדי כך הזכרים לא חשובים שאם אין מספיק דבש למאכל לדבורים בכוורת הם מגורשים החוצה ומתים".

בצד מכירת הדבש ושירותי האבקה פיתחו בנץ ועדנה משחת צורי ותמיסת פרופוליס שני מוצרים משלימים מתוצרי הכוורת. "הרעיון לייצר צורי היה של מחותן שלנו. הוא סיפר לנו איך לפני שעלה לארץ היה מכין משחה כזאת מדונג מעורבב בשרף של עצים. עדנה אישתי לקחה על עצמה את פיתוח הצורי ואחרי הרבה מחקר וניסיונות לא מעטים הגיעה למתכון המדויק ולמוצר המדויק. בעצם אנחנו לוקחים דונג שזה החומר ממנו בנויה חלת הדבש ומערבבים אותו עם שמן זית שאנחנו מייצרים בשביל לקבל את המרקם הנכון. לדונג יש סגולות רפואיות נפלאות וזו משחה מצוינת להרגעת גירויים שונים ויובש בעור. המוצר השני הוא הפרופוליס שזו מין תמיסה שחורה עם תכונות אנטיספטיות. סוג של תרופת פלא שעוזרת לצינון, כאבי גרון ועוד. את הפרופוליס אנחנו מכינים מחומר שחור שהדבורים מייצרות כדי לסתום סדקים בכוורת יש לו תכונות אנטיביוטיות והייעוד שלו לשמור את הכורת ממזיקים. אם למשל נכנס פרפר לכוורת הדבורים עוטפות אותו בחומר הזה וככה נשמרות מזיהומים שמקורם בגורמים זרים. אנחנו מגרדים את החומר מהכוורות, משרים באלכוהול ואורזים".

וזה עובד?
"בהחלט. יש לנו אישור של משרד הבריאות ואנחנו משווקים את זה בכל הארץ. יש לזה קהל גדול. אם במקרה נגמר מהמדף אנחנו מקבלים טלפונים דחופים לספק עוד".

לקראת סוף הראיון אני חייב לשאול את בנץ מה הסוד שלו. "אני לא יודע אם יש סוד", הוא עונה בחיוך, "אני כן יודע שבגיל 80 כשהיה לי קצת יותר מידי כל ההתעסקות עם המכוורת מכרתי אותה ליוסף שוחט ממיצר אבל השארתי לעצמי 70 כוורות כי אי אפשר בלי. לפני שנתיים בגיל 84 נהיה לי קשה להרים את הכוורות אז העברתי את כולן יחד עם מכונת הרדייה לאביעד הנכד שלי שממשיך לייצר דבש. היה לו ניסיון קודם אבל אני מדריך אותו ונותן לו עצות, הוא דווקא בסדר".

"העצה הכי חשובה היא שיהיו לו שנים של משברים וצפויות לו תקופות קשות, בזמנים כאלה אני תמיד הייתי מגדיל את הכוורות. למה? כי השנה הבאה תהיה יותר טובה. תמיד הייתי אופטימי וגם היום אני אופטימי".