skip to Main Content

רועה צאן – גירסת 2022 ראיון עם יודי נוקד

את הראיון עם יודי נוקד אני מקיים על גבעה הצמודה למושב נוב מצד צפון, שהוא מכנה שלאפשטונדה, מושג שעוד נחזור אליו במהלך השיחה. תגיד לי, נוקד מתפייט תוך כדי שהוא מחווה בידו על מרחבי דרום הגולן, יש נוף יותר יפה מזה? באפריל, אני מודה, די יפה פה. לא, לא רק באפריל, נוקד פוסק, כל השנה זה הנוף הכי יפה בארץ.

מהמקום בו אנחנו יושבים אפשר לראות מתל פארס במזרח דרך החרמון בצפון ועד פתחת נחל אל על במערב. מרחבים מרחבים של אחו ירוק שנע בגלים ברוח הקרירה ומנוקד ביישובי דרום הגולן. "זאת התפאורה ומקור הפרנסה שלי", הוא מספר, "מאז שהגענו לנוב בתחילת שנות ה-80. אני ודינה אישתי הקמנו אז את בית יתיר בדרום הר חברון וגידלנו שם עדר כבשים לפיטום. כשבית יתיר הפך למושב שיתופי חיפשנו אלטרנטיבה כשאחד מחברי מושב נוב פגש אותנו ואמר שהתפנה משק עם דיר כבשים ושאנחנו מוזמנים. ירדנו שנתיים להתיישב בימית עד הפינוי ובסוף הגענו לגולן".

"התחלתי פה את המשק עם 83 ראש ומרעה של 160 דונם. במשך היום הכבשים היו רועות בין נוב לאבני איתן ובערב הייתי אוסף אותן דרך המושב אל הדיר שמאחורי ביתי ולמחרת חוזר חלילה. עבודה סיזיפית ושוחקת אבל זה מה שהיה וזה מה שעשינו. הכל היה בסדר עד שנת 93 כשהזאבים הגיעו. אני ממש זוכר שבעיתון ארץ הגולן היתה תמונה מאחד הנחלים בגולן וכתבו שחושבים שזיהו פה זאב. התחילה פה תקופה נוראית של טריפות כל כך מאסיביות עד שמשקים פשוט קרסו ונסגרו אחד אחרי השני. היינו אובדי עצות. בשלב הראשון כולם היו מרעילים, כולל רט"ג, עד שלמדנו להשתמש בכלבים שלשמחתי נותנים היום מענה כמעט הרמטי לבעיה הזאת".

אבל בעיית הזאבים הטורפים לא היתה הבעיה היחידה איתה התמודד נוקד. משהו בשיטת הגידול הנהוגה היה לא יעיל ולא הרגיש לו נכון. כדרכו הוא חיפש פתרון יצירתי לבעיה ומצא אותו מעבר לתעלה. תעלת למאנש כמובן. "ב-96 נסענו לטיול באנגליה, הסתובבנו בכל רחבי האי כולל סקוטלנד ואירלנד וגיליתי להפתעתי שהכבשים שם פשוט רועות במרעה כמעט כל השנה. אולי למעט חודש וקצת כשיורד שם שלג והם מכניסים את הכבשים לסככות. כל שאר השנה הן רועות ללא הפרעה. זה הפך לי את הראש כי בארץ מזג האויר פנטסטי, נדיר שיש שלגים ממושכים ככה שזה אידאלי לרעות בר בשטח, לא צריך סככות! חזרתי הביתה ופיתחתי שיטה לגידול צאן במרעה בישראל".

השיטה שפיתח נוקד מייתרת כמעט לגמרי את הצורך בסככות בתוך המושב ומאפשרת ניהול בריא ונכון של העדר על ידי סווג וחלוקת הכבשים לפי שלבי חייהם. "חילקתי את המרעה שלנו לכ-20 תתי חלקות. בכל חלקה יש גדרה בשטח של כ-50 מ"ר לשם הכבשים מגיעות עצמאית כל ערב. אנחנו סוגרים את הגדרה לא כי הכבשים צריכות אלא כהגנה מטריפות וגניבות ולמחרת בבוקר מגיעים לפתוח ולשחרר אותן חזרה למרעה. במקביל העדר מחולק לארבעה חלקים. יש את הטליות הצעירות עד גיל 7 חודשים. הן רועות בחלקה קרובה לבית, יוצאות קצת למרעה ולומדות את העבודה. בשלב הבא יש חלקה מרוחקת מעט יותר עם כבשים צעירות וחלקה נוספת מזרחית לכביש 98 עם עיקר העדר וחלקת ביניים עם ממליטות או בהריון. ככה אני מעביר את העדרים בין החלקות ובעצם מנהל דיר כבשים מסורתי רק בלי הדיר".

"בצורה הזאת הכבשים בריאות ומתמודדות היטב עם מזיקים ומחלות שבד"כ משגשגים בצפיפות של הדיר בבית ולמעשה אין לנו בכלל כבשים בסככה בתוך המושב למעט טלאים לפיטום. ב-2010 כתבתי חוברת הדרכה איך לגדל כבשים בשיטה הזאת. זה קצת מורכב ליישום בגליל או בנגב בגלל הגניבות אבל אם יש אפשרות לשים שומר במרעה במקום בדיר זה פתרון מצויין לכל הנוגעים בדבר: הנוקד, תושבי המושב וכמובן הכבשים עצמם".

נוקד מגדל ככה כמעט 1,000 ראש על פני 4,000 דונם אבל הוא לא עושה את זה לבד. "עירא הבן שלי עובד איתי כשכיר ושותף כבר כמה שנים ובעוד כשנה וחצי אני מתכנן לצאת לפנסיה ולהכניס בן נוסף שיתחלק עם עירא באחזקת המשק. הגענו אני ודינה אישתי למסקנה שצריך להעביר מקל כשאנחנו עוד צעירים ולא כשהבנים יהיו בני 60 בעצמם".

הצד המשפחתי נוכח מאד בחייו של יודי נוקד. 12 ילדים הם גידלו במשך השנים, הגדול בן 40 והקטנה בת 25, שמות הילדים כתובים על קיר הדיר מאחורי ביתו. "בגיל 27 קיבלתי כמה החלטות", הוא נזכר, "הראשונה שאני ישן צהרים כל יום בין 2-4, השניה שאחר הצהרים אני משחק עם הילדים והשלישית שהילדים יעבדו במשק. לשמחתי הצלחתי ואני עדיין מצליח בכל שלושת ההחלטות. כשהילדים היו קטנים היה תלוי על המקרר לוח תורנויות. מה כל אחד עושה במהלך השבוע. אל השטח הקרוב לנוב לדוגמא, תמיד הלכו ילד מכיתה א-ב עם ילד מכיתה ד-ה וביחד החזירו את העדר לדיר, הם עבדו בגידור ונתנו יד בכל עבודות המשק. ראינו בזה ערך חשוב וזה הצליח, כולל תורנות הנקה בלילות. אגב כשהם התווכחו איתי על העניין הזה תמיד היתי אומר: זוכרים איפה אחותי גרה בפתח תקווה בקומה 5? מחר אנחנו עוברים לשם! ובזה היה נגמר הויכוח".

"לשמחתי הרבה עד היום כשהם כבר גדולים ומגיעים לסופי שבוע הם מיד מצטרפים לעבודה. בשבוע שעבר חגגנו פה את חג הגז. אנחנו עושים פסטיבל קטן סביב האירוע הזה כל שנה לכל המושב. אירוע רציני עם דוכנים ופעילויות סביב הגז של העדר. כל הילדים שלי התייצבו ותפעלו את האירוע, כל אחד לקח חלק. אבל הכי הכי עושים לי נחת הנכדים שממשיכים ומרגישים חלק. נכדים שמגיעים פעם בחודש אומרים לי "סבא הדיר הוא שלנו". אין לי מילים לתאר את התחושה שזה עושה לי. אני מרגיש שהצלחנו בעניין הזה מעל ומעבר".

עם איזה אתגרים אתם מתמודדים כנוקדים?

יש מתח קבוע בין הרשויות לאנשי המרעה בכלל על רקע פיתוח הגולן. לשמחתי אגודת 'מרעה' שאני חלק ממנה הגיעה להבנה עם המועצה שלא לגרוע יותר מ-15% מהשטח של כל רועה ובכל מקרה הדברים נעשים בתאום. יש לזה חשיבות מעבר לפרנסה שלי כחקלאי. הנוכחות שלנו במרעה היא קריטית לשמירה על השטחים הפתוחים. אנחנו שומרים שלא יזרקו פסולת בנין ולא יכרו אדמה ולא יבנו מבנים לא חוקיים. אם אנחנו לא נהיה פה השכנים שלנו יכנסו במקומנו ואפשר לראות את זה קורה בגליל, זאת לא אגדה".

"קח לדוגמה את נושא השרפות. כיבוי שרפה עולה למדינה מיליונים אז המדינה הבינה שעדיף לעודד רעייה מבוקרת שתוריד או אפילו תמנע לחלוטין דליקות לא מבוקרות. הציעו לי למשל לקחת את מורדות הגולן מתחת למבוא חמה, הסכמתי ורק ביקשתי החזר הוצאות על הגידור, הנסיעות המיוחדות לשם ועל שכר שומר. זה מסתכם בכ-200 אלפש בשנה. אמרו לי לא אין לנו תקציב. אתה מבין? כיבוי שריפה יעלה להם כ-3 מיליון שח שישרפו כמו קוצים תוך חצי יום אבל לשלם פחות מעשירית מזה מידי שנה כדי למנוע את השריפה אין תקציב".

ואיך נראה עתיד הענף?

כמו ענף הבקר גם אנחנו מאויימים מיבוא. מעניין לציין שהצרכנים בארץ מזהים את הטעם הייחודי של הכבשים שגדלות פה ובשר כבש מיובא הוא פחות מוצלח מבחינתם. במשק הפרטי שלנו חשוב להוציא את הדיר מהמושב לטובת כולם ולדעתי גם אפשר לגדול עד לסביבות 1,200 ראש. כמו שאמרתי אני מתכנן לצאת לפנסיה בקרוב ולהעביר את המושכות לבנים. אם הם ירצו אשמח להמשיך לעבוד אצלם כשכיר, מבחינתי כל עבודה מתאימה. אני מקווה שהם יקחו את המשק לשלב הבא שלדעתי זה למצוא אפיקי שווק חדשים. יש לנו הרבה מה לעשות בתחום הזה, חבל שהרווח הולך לסוחרים ואם הצעירים ישכילו למתג ולשווק נכון את הבשר האיכותי שלנו פוטנציאל הרווח יגדל וכמוהו גם הבטחון שלהם בענף. והכי חשוב כמובן ואני מאחל להם שהנכדים שלי יגדלו, יעבדו במשק ויאהבו אותו וכשהם יגדלו גם הם יבחרו לחזור הביתה ולהמשיך את האבות שלהם".

צילום: רינה נגילה

Back To Top